פסק-דין בתיק ת"ק 5635-07-12

הרקע והצדדים

1.      בטרם נסיעתו לתאילנד רכש התובע מהנתבעת ביטוח נוסעים, לרבות ביטוח מטען, מסוג "דרכון כסף". בעת שהותו של התובע בחו"ל נגנב תיקו, שהכיל בין היתר מצלמה, בגדים וטלפון סלולרי.

          לאחר הגניבה פנה התובע לנתבעת, אך תביעתו נדחתה וזאת בשל טענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לכיסוי עקב אי נקיטת אמצעים סבירים למניעת הנזק או הקטנתו.

2.      התובע טען כי נכנס לים והניח את תיקו בקרבת מקום, ובעת שהותו במים הוא השגיח על התיק שבו היתה המצלמה. התובע הוסיף כי מיד עם היעלמות התיק שאל אחרים בחוף אם ראו את הגניבה, בדק סביבו ופנה לתחנת המשטרה לדווח על האירוע.

תובע עותר לפיצוי על סך 2,900 ש"ח - שווי המצלמה, וסך כל התביעה 4,380 ש"ח.

4.      הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התביעה מבוססת על תגמולי ביטוח בגין גניבת כבודה, הכפופה לתנאים, חריגים וגבולות הכיסוי הביטוחי וכי במקרה זה חל חריג לכיסוי ובשל כך אין התובע זכאי לקבלת הכספים הנתבעים על ידו.

5.      בדיון שנערך בפני טען נציג הנתבעת כי תובע בחר להסתכן ולהיכנס מרחק 30 מטר מהחוף תוך שהוא משאיר בתיקו חפצי ערך יקרים. לגישת הנתבעת, כל מדובר בהתנהגות לא סבירה ובהפקרה מודעת. התובע נהג ברשלנות ולכן אין כיסוי ביטוחי.

דיון והכרעה

6.      המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם הפקיר התובע במודע את חפציו בחוף הים, והאם בשל כך נופל המקרה לגדרו של החריג בכיסוי המפורט בסיפא לסעיף 7.1 ולפיו מוחרג "נזק הנגרם ברשלנות המבוטח או אי נקיטת אמצעים סבירים למניעתו, להקטנתו או להחזרתו".

7.      לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה, הכל כפי שיפורט להלן.

8.      הנתבעת אינה חולקת על טענותיו של התובע המתייחסות לנסיבות האירוע. הנתבעת סבורה עם זאת, כי בנסיבות המקרה חלה תניית הפטור הנזכרת בסעיף 4 לעיל, וכן מוחרג האירוע שכן בנוגע לדברי ערך נקבע במיוחד בהמשך לחריג הנ"ל, חריג נוסף החל במקרה של "אבדן או נזק הנגרם לדברי ערך כהגדרתם בפוליסה, אשר הוחזקו שלא על גופו של המבוטח או שלא בתיק יד הצמוד אליו",  וכי בפעולותיו של התובע היה משום רשלנות רבתי השוללת את הכיסוי הביטוחי.

תוקף תניית הפטור

9.      הלכה היא, כי תניית פטור בחוזה ביטוח חייבת להיות מובלטת. במקרה דנן, הפוליסה מבליטה עמודים שלמים מתוכה שכולם לכאורה מהווים תניות פטור רצופות. בכך יש לדעתי משום סטייה מההבלטה הנדרשת, שמטרתה להביא לידיעתו של המבוטח את אותן סייגים לחבות המבטח ולכיסוי הביטוחי. הדגשה של עמודים שלמים, כאשר צורת ההדגשה אף מקשה על קריאתם במקום להקל עליה, יש כדי לאיין את אפשרותו של המבוטח לעמוד ולהבין את היקפם ומהותם של הסייגים האמורים.

          להמחשה יצויין, כי פרק 7 הדן ב"כבודה (מטען אישי נלווה)" כולל 5 שורות של פירוט חיובי המבטח, ולאחר מכן שני עמודים מלאים מודגשים ובעלי רקע כהה, של סייגים לפרק הכבודה, חריגים לפרק 7, וחריגים כלליים. החריגים עליהם מסתמכת הנתבעת בתיק דנן נמצאים בסיפא לחריג הנזכר בסעיף 7.1 תחת "חריגים לפרק 7", סעיף משנה שכולל בתוכו 4 חריגים שונים כאשר הם אינם מופרדים זה מזה ואינם מסומנים  בפסקאות או בתתי סעיפים נפרדים. אודה כי גם כשהפנה נציג הנתבעת את בית המשפט לחריג עליו מסתמכת ההגנה בענייננו, נדרש היה לחפש בתוך המלל (דבר שהיה קשה במיוחד לו המשפטים הרלבנטיים לא היו מסומנים על ידי הנציג) את החריגים הנזכרים.

כאמור בע"א 4819/92, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. ישר מנשה, פ"ד מט (2) 749, בעמ' 769 החובה להבליט סייג או חריג נועדה "להסב את תשומת לבו של המבוטח אל הגבלות החבות של המבטחת", ואילו אופן הכללתם של הסייגים האמורים, כמפורט לעיל, אינה ממלא אחר מטרתה של חובה זו.

לעניין זה יפים דברי בית המשפט באותו עניין, בעמ' 772:

"תנאי מסייג השזור לתוך טקסט חד-גוני רצוף וצפוף בצורתו, ללא הפרדה ראויה בין הנושאים, אינו יכול לשקף את כוונת המחוקק בסעיף 3 הנ"ל. דרך זו של עריכה הייתה פסולה כבר בעבר... ובוודאי יש לפסול זאת כיום, לאור מגמתו של חוק חוזה הביטוח. כאשר המחוקק חייב הבאת תנאי או סייג בסמוך לנושא שהוא נוגע לו, הוא לא נתכוון להבלעה של התניה בין מיגוון תנאים, אלא להצמדה בלעדית לנושא, המובא בנפרד, בצורה המאפשרת זיהויו. צורת ההדפסה שהובאה לעיל היא דוגמה שיגרתית של מקבץ "אותיות קטנות" מכול וכל כול, שבהן לא רואים פיסקה נפרדת או פירוט של נושא כלשהו; סיוג חבות כגון זו שלפנינו מן הראוי שיבוא באותיות מאירות עיניים ובנפרד, אחרת אין מקיימים את סעיף 3 הנ"ל."

10.       יתרה מזו, בהתאם להלכת פס"ד אליהו-ישר הנ"ל, לא די בהדגשה של תניות הפטור, אלא יש לוודא כי המבוטח מבין תניות אלה, נקבע בעמ' 773 לפסה"ד כי:

" .16 לאור הנסיבות המיוחדות המאפיינות את ההתקשרות בחוזה הביטוח, אין מנוס מקביעת אמות מידה בסיסיות שרק בהתקיימן תוכל החברה המבטחת להישען על סייגים לחבותה כפי שנקבעו בפוליסה. אם לא דאגה קודם לכן לוודא שהמבוטח היה ער לסייגים שנקבעו על-ידיה, לא תוכל מאוחר יותר, שעה שהמבוטח יטען לזכותו החוזית, להתנער מחובת השיפוי. חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והווידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה חל רק בהתקיים אותם תנאים, וכי במקרים שבהם לא התקיימו לא יוכל ליהנות מגיבוש זכותו לשיפוי."